מי אמר שחלומות לא מתגשמים?

"אני טייקון של אהבה" (דליה ארזי)

"אני טייקון של אהבה" (דליה ארזי)

אגדת "בת הים והמלך" – פרק ט'

אגדת "בת הים והמלך" – פרק ט'
אגדה בהמשכים...

בת הים חשבה..."ואני השליתי את עצמי ששכחתי את המלך...הרי גם אם אני אעשה הכל
לשכוח אותו, הוא ימצא אותי בכל מקום. איך הוא גילה היכן היא? איך הוא ידע שהיא כבר
לא בת ים אלא נסיכה......?"
בעצב רב ובפחד מהלא נודע, לבשה את שמלתה הפרחונית ורצה בשביל לכיוון ביתה....
"איך אדע מתי זה חצות?" שאלה את הגמד
"אני אבוא ואביא לך שעון ואלמד אותך להביט בו" אמר הגמד
שעות רבות היא בילתה עם הגמד כאשר הביא לה את השעון ולימד אותה באיזו שעה בדיוק
עליה לפתוח את האיגרת של המלך כך שיוכלו לדבר. "ואל תשכחי. את חייבת להיות לבד
בחדר"......"לאן אלך גמד טוב עם כובע אדום? הרי בעלי הלוויתן הנסיך לצידי בחצות"
תלכי ליער....שם כל החיות שאוהבות אותך ישמרו עלייך....
היא רצה ליער..שעות על גבי שעות..היא שכחה את השעון בבית ולא ידעה מתי חצות..
"אולי יותר טוב" היא חשבה.."אני לא רוצה לדבר עם המלך. קשה לי."
אבל היא נתקלה בעץ, האיגרת נפלה מידיה והנחש פתח אותה וברח ליער.....
"יפה אחת מה שלומך? איך החיים מתנהגים אליך?" זה היה המלך. כמה זמן שלא שמעה
את קולו....
"אני בסדר גמור" ענתה לו
"את עדיין עם הלוויתן ההוא?"
"כן"
"המלכה שלי מדהימה. יש לנו בית בארץ רחוקה על הר שמשקיף על הים. אני עושה
דברים גדולים בהמון ארצות ואני מאוד מאושר"
ליבה נצבט בקרבה. כן, כזה היה המלך. הוא עדיין לא סלח לה על חתונתה על הלוויתן
למרות שעברו כבר שנתיים. היא לא הצליחה להבין למה הוא עוקץ אותה אם הוא כל כך
מאושר. "איזה מלך מוזר ומצחיק" היא חשבה "כל זה היה בשביל לספר לי כמה הוא
מאושר?" אבל בעצם, הם תמיד סיפרו אחד לשני הכל, אז כשהיא הייתה בת ים והוא
היה מלך הממלכה.
אבל זה כבר לא היה אותו הדבר...
המלך היה קר ומעצבן והיא ממש כעסה. באיזו זכות הוא שוב מכאיב לה ועד שהיא כבר
שכחה...
יש לו מלכה וממלכה חדשה ובטוח שהמון נסיכות מכל העולמות מאוהבות בו ומבקשות
את חברתו..אז שיניח לה לנפשה...
היא סגרה בעצבים את האיגרת ורצה לביתה. היא נפלה על כתפיו של הלוויתן והתחילה
לבכות.
"למה את בוכה נסיכה שלי?" שאל הלוויתן
"אני רוצה תינוק משלי" אמרה בבכי
אני רוצה לאהוב תינוק משלי...כבר הגיע הזמן.
"אין בעיה נסיכה שלי, מה שתבקשי"
בת הים ניגבה את הדמעות. יהיה לה תינוק משלה כמה שיותר מהר וכך היא בטוח לא
תתעניין יותר במלך....
"כמה קשה לאהוב את המלך" היא חשבה לעצמה

המשך יבוא.....

אגדת "בת הים והמלך" – פרק ח'

אגדת "בת הים והמלך" – פרק ח'
אגדה בהמשכים..

בת הים הייתה בעננים. היא עכשיו רחוקה מהממלכה, ולא תחכה בים לשריקות
של המלך. היא תוכל לתת את כל כולה ללוויתן ואף להביא ילדים לעולם....
לפתע נשמעה שוב בת קול "בת ים יפה. זיכרי שלא יכולתי לראות את סבלך בים,
והענקתי לך את ההזדמנות להיות מאושרת ביבשה. אולם אם לא תהיי, את תחזרי
לים ותצטרכי לעזוב את הלוויתן..."
בת הים הייתה כל כך שמחה שלא התייחסה לבת הקול. ברור שהיא תהייה מאושרת
הרי זה כל רצונה.
עברו שבועות רבים ובת הים הייתה עסוקה בהמון דברים שנסיכות עושות. היא עשתה
קניות ובישלה ואירחה את משפחתה ומשפחתו של בעלה, ואפילו התחילה ללכת לגינה
עם עוד נסיכות שטבלו ביחד בבריכת השמנים שבלב היער...
ולאט לאט היא חשבה פחות ופחות על המלך...היא נהנתה מכל רגע והייתה מאושרת
בחלקה.
יום אחד כשטבלה בבריכת השמנים ביער המדהים עם חברותיה וכל חיות היער..רץ
אליה גמד עם איגרת. "נסיכתי בת הים, סילחי לי שאני מפריע לך עם חברותייך..אבל
יש לי מסר עבורך"
"מה קרה? האם בעלי הלוויתן בריא? האם משהו קרה לו?
הגמד הסמיק והשפיל את מבטו...
"גמד עם כובע אדום, אנא דבר אלי. מה קרה?"
"יש לי איגרת מהמלך עבורך"
ליבה התחיל לפעום בחוזקה. "לא. לא עכשיו. לא שוב. לא בדיוק כשהיא מתחילה להיות
מאושרת. למה הוא תמיד עושה לי את זה?" חשבה לעצמה
ואותה בת קול ענתה לה "כי הוא לא יכול בלעדייך. כי את אהבת חייו"
"אבל יש לו מלכה משלו. והוא נעלם לשנתיים. מה קרה לו עכשיו"? היא שאלה כועסת
"זה לא משנה כמה מלכות יהיו לו. אבל יש לו רק אהבה אחת"
בת הים לא ידעה אם לכעוס לצחוק או לבכות....איזה גורל אכזר. עד שהתחילה לשכוח
את המלך ולהיות האמת מאושרת, הנה פתאום הוא שולח לה איגרת.
"אוקיי גמד יקר עם כובע אדום, תן לי את האיגרת"
הגמד הושיט לה את האיגרת ואמר..."אם תהיי בחדר חשוך לבד ותפתחי את האיגרת,
תוכלי לראות את המלך ולשוחח אתו. אבל זה חייב להיות בחצות. הוא הסביר לי כשאשר
אצלנו יש כוכבים, אצלו זורחת השמש ורק אז תוכלו לשוחח...."
המשך יבוא...

אגדת "בת הים והמלך" – פרק ז'

אגדת "בת הים והמלך" – פרק ז'

אגדה בהמשכים..

עברו שנתיים מאותו יום שראתה בת הים את המלך..
לא עבר יום אחד שבו לא חשבה על המלך. כל רגע היא דאגה לו
והיתה מוכנה לתת הכל עבור פיסת אינפורמציה. לעיתים דןדן היה
שורק לה בחוף ומספר לה חדשות. אבל לא משהו באמת משמעותי...
בממלכה מאוד פחדו מהמלך. לא ידעו מה הוא עושה וחששו כי הוא
היה חכם מאוד. הם ידעו שיגיע היום שהם יצטרכו לשלם את המחיר
על כך שבכאב כזה גדול נתנו לו לעזוב את הממלכה שהוא הקים במו
ידיו. תמיד שמעה שמדברים בממלכה בחשש "מעניין במה עובד המלך?
למה הוא שומר הכל בסוד? מה נעשה אם הוא יתחרה בנו...........?"
"איזה עולם מוזר" חשבה לעצמה בת הים "אם הם חושבים שהוא כל כך
חכם, למה הם לא שמרו אותו לעצמם?" זה לא משהו שהיה קורה בים.
בעולם שלה הכל כל כך פשוט, חשבה לעצמה...
ביום בהיר אחד כבר לא יכלה יותר לשאת את הממלכה ללא המלך. היא
רצתה לשכוח. היא רצתה לאהוב רק את הלוויתן. היה לה כל מה שכל בת
ים חלמה. אהבה יפה, לגונה משלה, והיא רק הייתה צריכה להיות שמחה.
אבל היא לא הצליחה...הגעגועים למלך היו קשים מנשוא.
וככה איך שהיא חולמת על היום שבו לא תחשוב עליו יותר ותהייה מאושרת
בחלקה כי יש לה הכל, שמעה בת קול:
"בת-ים יפה, נראה לי שעייפת מהים של המלך, מהממלכה, מהריצות אחרי
פיסת מידע ומהציפייה. את צריכה להתרחק מכאן...."
"לאן אלך? כאן כל החברים שלי. אני כאן כבר למעלה מעשור...ויש לי כאן
את הלוויתן שאני כל כך אוהבת..רק לצערי..האהבה והגעגועים שלי למלך
מפריעים לי להנות מכל הטוב שנפל בחלקי..."
"בת-ים, את יודעת מה?"
"מה?" שאלה בהתרגשות את בת הקול
"יש לי את הכוח להפוך אותך לנסיכה קסומה"
"מה זה אומר? שלא אוכל להיות יותר בים? ומה עם הלוויתן?"
"בואי ונעשב נסיון....תמיד תוכלו לחזור לאחור....."
עוד לא הספיקה לענות לה וכבר ענן זהוב עטף אותה..הענן סחף אותה
ולפתע ראתה שיושב על ענו הזהב נסיך. "מי אתה?" שאלה בבהלה
"אני הלוויתן" ענה בקול נעים "ומי את?"
"אני בת הים, רעייתך...אתה נראה כמו האנשים בממלכה של המלך..."
"וגם את. את נראית כמו נסיכה הכי יפה שראיתי..."
"ומה אנחנו עושים על ענן זהב?" שאלה בתדהמה
"אנחנו נשלחנו לכאן בכדי שתהיי יותר מאושרת...כך אמרה לי בת קול
והסכמתי מיד."
בת הים הרכינה את ראשה. היתכן שהלוויתן יודע על אהבתה למלך?
או שמא זה אולי צירוף מקרים? היא אף פעם לא תדע. הלוויתן מכיר את
ליבה העדין כל כך טוב, שהוא לעולם לא יפגע בה. היא הרכינה את ראשה
כאילו שהיא מודה לו על שהוא כל כך אציל ופיקח....וכל כך אוהב אותה.
הענן הזבוב התפזר והם מצאו את עצמם בבית הכי יפה שרק ניתן לדמיין.
ענק. מלא אור וצמחיה והמון חדרים...
"כמה שהלוויתן אוהב אותה, חשבה לעצמה. הוא הביא אותה על ענן זהוב
לבית הכי יפה שאפשר היה לדמיין..."
"ממי, תנוחי קצת מעבודה, תהני. אנחנו נשואים כבר שנתיים ואת עובדת
כבר 11 שנה בממלכה. מותר לך לצאת לחופשה שנה שנתיים.....

המשך יבוא...

אגדת "בת הים והמלך" - פרק ו'

"בת הים והמלך" – פרק ו'

בת הים הביטה במלך ולא ידעה אם לבכות לצחוק או לכעוס.
איך זה שהמלך פתאום זורק כזו בקשה גדולה מבלי להכין אותה
והיא כל כך רגישה. למה הוא לא סיפר לה כל השנים על אהבתו
אליה. למה הוא לא סיפר לה שהמלכה עזבה אותו ושהוא רוצה
שהיא תהייה המלכה החדשה שלו. למה שבועות רבים הוא נעלם
ולא שרק לה יותר על החוף ולא ידעה כלל מה קורה אתו? היא הרי

הייתה בטוחה שהוא שכח אותה...

המלך הרי ידע שהיא שנים עם הלוויתן ואיך עכשיו דקה לפני שהיא

מתחתנת הוא אומר לה שהוא רוצה שהיא תבוא אתו? ומה היא אמורה

לעשות עכשיו? לפגוע בלוויתן המקסים שהיא אוהבת והוא אוהב אותה?
לפגוע בכל הדגים בים שמכינים כבר את החתונה? איך זה שהמלך כועס
עליה עכשיו במקום לאחל לה מזל טוב?! הרי גם ככה הכאב עצום. המלך
לבד והיא הולכת בלב חצוי לחופה. הכל התבלבל אצלה והיא עמדה
להתעלף. "כמה שהמלך מורכב" חשבה לעצמה "עם כל זה שהיה
החבר הכי טוב שלה, את העיקר הוא אף פעם לא סיפר לה. הוא אף
פעם לא אמר לה שהוא אוהב אותה"
המלך הביט בה כאילו קורא את מחשבותיה, אבל מבטו היה שונה. לא
כתמול שלשום. ככה זה – המלכים תמיד חושבים שהם יקבלו באותו
רגע את מה שהם מבקשים. אבל בת הים הייתה אצילה. היא אמרה למלך:
"מלך יקר, אתה האדם הכי יפה הכי חכם הכי מצחיק ואני אוהבת אותך בכל

ליבי. אך לא אוכל לחיות עם עצמי אם אפגע בלוויתן. אני נתתי לו את מילתי

ועדיף לי לפגוע בעצמי. חבל שלא היית כנה איתי עד הסוף. שנינו סובלים

מזה עכשיו וכנראה שעוד נסבול שנים רבות"

המלך הביט בה ואמר
" אני עסוק עכשיו....אם תואילי ללכת..."
בת הים התחילה לבכות. הכעס של המלך היה כה גדול שהוא אפילו לא העריך

את הכנות שלה. הוא לא אמר לה מזל טוב. הוא פתח את הדלת כאילו מסמן לה
לעזוב את הארמון....
בת הים לא זכרה דבר מאותו רגע. היא לא זכרה איך הגיעה בחזרה לים....
האם הפייה שוב הובילה אותה? האם זה דןדן שחיכה בחוץ? האם הצב גרר אותה
לים? היא רק זוכרת את מבטו המאוכזב והכועס של המלך.
לאט לאט ועם הימים בת הים התאוששה...היא לא כל כך הבינה למה בני אדם לא
אומרים את האמת באותו רגע. למה החיות כל כך אמיתיות ובני האדם מתוחכמים.
הרי הם סובלים מזה בסופו של דבר. מדי פעם, היא לא זוכרת אם היא חלמה את זה
או לא, אבל הפייה הטובה הופיע מולה ואמרה לה:  "בת ים. עזבי את המצפון. לכי
עם כללי לבך. לכי עם אהבתך הכי גדולה בעולם. אסור לוותר על רצונו של הלב.
תקשיבי לי. את לא תהיי מאושרת למרות אהבתך ללוויתן. זו אהבה אחרת. היא יותר

גדולה מהאהבות בסיפורי האגדות. לכי עם זה...."
אבל בת הים למרות שידעה שהפייה צודקת ולמרות שכל חייה עשתה מה שהלב רצה
הפעם לא יכלה לעמוד בעומס הנורא. "איך אוכל לפגוע בלוויתן? ואם המלך יעזוב אותי?
איך אוכל לחיות בעולם שלו? אני רגילה לחופש, למרחב. אני לא אוכל לבלות את שארית
חיי בארמונות ואנשים שיראו כל היום מה אני עושה. אני פוחדת. הוא גדול. אני רגילה
ללוויתן"
"אבל אהבת חייך הגדולה זה המלך" אמרה לה הפייה
"זה נכון" ענתה לה בת הים
וכך חלפו הימים ובת הים חיכתה לשריקה..אבל לא נשמעה יותר שום שריקה על החוף.
ליבה נקרע בקרבה. החיים שוב לא היו אותו הדבר. לא הייתה בה כל שמחת חיים ואת
ההכנות לחתונה עשתה בלב כואב. היא הביטה בלוויתן..כמה שהוא היה מאושר. כמה
שאהב אותה. דג אציל ומצליח שהעניק לה את כל הטוב שבעולם. השימלה הייתה
מוכנה. שמחה גדולה הייתה בים וכל הדגים והאלמוגים והצבים היו מאושרים. סוף סוף
לאחר שמונה שנים ביחד מתחתנים בת הים והלוויתן ובטח בקרוב יהיו להם ילדים-דגים
משלהם....
בת הים הייתה עצובה מאוד. החיים ללא המלך כבר לא היו אותו הדבר. חלל עצום נוצר
בחייה, חלל ששום דבר לא יכול היה למלא. היה לה את כל הטוב שבעולם, אבל ליבה
התגעגע לצחוק של המלך, לבדיחות, לשיחות. אחרי הכל הוא היה החבר הכי טוב שלה
שנים רבות ועכשיו הוא כועס ונעלם מחייה..
מפעם לפעם נחה בת הים על החוף התחממה בשמש והתחננה לבורא עולם שהמלך יסלח
לה. שיבוא לחוף ושיחזרו להיות חברים טובים כמו פעם. אבל המלך לא בא.
בת הים התחתנה עם הלוויתן והמשיכה לעבוד בממלכה של המלך למרות שהוא כבר לא היה שם.
הוא עזב כפי ששמעה מספר שבועות לאחר חתונתה והצב סיפר לה שהוא נסע לארץ
רחוקה ואין איש יודע מה הוא עושה. כאב לה מאוד. לא די ששלחו אותו מממלכתו, גם
בת-הים, היא עצמה – פגעה בו. אבל הוא פגע בה גם. איזה גורל אכזר...
וכך עברו מספר חודשים. החיים של בת הים היו מאוד עצובים. מפעם לפעם היא בקשה
מהצב לקחת אותה לדןדן בכדי לראות אולי בכל זאת יש משהו חדש מהמלך. אבל הוא
לא ידע.
יום אחד כשהייתה עסוקה מאוד בעבודה בים הגיע אליה שליח גמד ואמר לה: "המלך הגיע
לביקור בממלכה. תתכונני, תהיי קשובה. אולי הוא ישרוק לך."
בת הים לא עצמה עין ימים ולילות. חיכתה. אולי...
ואז בוקר אחד היא שמעה את השריקה. היא יצאה לחוף והמלך עמד מולה.
"החיים שלי עומדים להשתנות" אמר לה בקרירות
"אדוני המלך, למה אתה מתכוון?"....
אבל המלך לא ענה. הוא ליטף את לחייה ואמר "אני בונה היום את עצמי מחדש. ואני לא צעיר.
אני חי בארץ רחוקה. לקחו ממני את כל מה שהקמתי. שאלוהים ישלם לבנקאים
המטומטמים.."
בת הים לא הבינה על מה הוא מדבר. היא רק הרגישה שהוא נפרד ממנה לתקופה ארוכה ושוב
מסתיר ממנה משהו. היא הרגישה שמשהו כואב הולך לקרות. אבל לא ידעה מה.
היא חזרה למעמקי הים ושחתה בין האלמוגים. יש לה הכל היא חשבה, אבל אין לה כלום.
מאותו יום העצבות הייתה חלק מחייה. היא כבר לא הייתה שמחה כמו פעם.
לאחר מספר שבועות היא שוב נחה על שפת הים והרוח העיפה לכיוון שלה עיתון...
היא ראתה בעיתון תמונה גדולה. המלך התחתן בארץ רחוקה ויש לו עכשיו מלכה חדשה.

המשך יבוא...............

אגדת "בת הים והמלך" - פרק ה'

סיפור בהמשכים
"בת הים והמלך" – פרק ה'

בת הים שמעה לעצת הצב וטיפסה מיד על גבו בדרך לממלכה
לחפש את המלך. היא הייתה כל כך עצובה. לא יתכן שהמלך
יעזוב את הממלכה שלו. לא יתכן. הדמעות לא הפסיקו לזלוג
והצער של הצב היה כבד מנשוא. מעולם לא ראה את בת הים
בוכה. היא תמיד כל כך עליזה וצחוקה מהדהד בין גלי הים.....
הממלכה הייתה גדולה , הצב עבר בכל המקומות שהמלך בדרך
כלל נמצא בהם, אך המלך איננו. הממלכה הייתה לא כתמול
שלשום. מין עצבות ושקט אפפו אותה. בפינת הרחוב מצא הצב
את חברו הטוב דןדן. הוא אהב מאוד את המלך והוא תמיד ידע
הכל. "דןדן, איפה המלך? אנחנו דואגים לו מאוד" דןדן השפיל
את מבטו בעצב ואמר: "המלך עצוב מאוד. הוא נמצא בארמונו.
בקושי מגיע לממלכה. אינו רוצה לראות אף אחד. מספרים לנו
שאמרו לו ללכת כי יש חובות בממלכה ואין כסף. ואף אחד לא
זוכר שהוא הקים הכל בעשר אצבעות, ועכשיו אומרים לו ללכת
כי יש קשיים ורוצים במקומו מישהו אחר. מה אגיד לכם..כולנו
עצובים. איך נוכל להיות בממלכה הזו ללא המלך. שום דבר
כבר לא יהיה אותו הדבר...."
בת הים נחנחקה. הדמעות המשיכו ליזלוג וכמעט התעלפה.......
"איך אוכל לדבר ען המלך?" שאלה את דןדן.
"הוא בארמונו. בואי אקח אותך אליו"
הצב היה נבוך. הוא יכול לקחת את בת הים על גבו אך אינו יכול
לצלצל בפעמון דלתו של המלך. "דןדן. בוא איתנו. הולכים למלך"
דןדן הוביל בבטחון את הצב וכאשר הגיעו לדלת ארמונו של המלך
צלצל בפעמון. "כאן המלך, מי זה?" שלושתם נעמדו דום. האם זו
שמחה? זה קולו של המלך! כן! כן! כן!
"אדוני המלך...זו אני, בת הים, אתה זוכר אותי?"
"מתוקה אחת, בוודאי שאני זוכר אותך. מה את עושה כאן ואיך היגעת
אלי?"
"כבוד המלך, האם אוכל בבקשה לדבר אתך? תוכל לפתוח לי את הדלת?"
"איני רוצה שתיראי מלך ירוד כל-כך...."
"בבקשה תפתח לי את הדלת...עבורי תמיד תהייה המלך הכי גיבור והכי טוב"
אמרה כשהדמעות חונקות את גרונה...
"אני רק רוצה לשבת לידך בכדי שלא תהייה לבד"
הייתה שתיקה......."אני רוצה שישארו לך זכרונות טובים ממני. אני לא רוצה
שתזכרי מלך עצוב כל כך...."
"מלך. אני אוהבת את הנשמה שלך. לא איכפת לי שאתה עצוב. כי אני בת ים.
לי אתה יכול לספר הכל...לא אספר אפילו לגלים...."
לאחר מספר רגעים של שתיקה נפתחה הדלת....פתאום הופיע מתוך ענן פייה
לבנה..."בת ים. עיצרי!" בת הים הופתעה! "מי את?" שאלה בבהלה...
"אני מעולמות אחרים, אני כאן בכדי לעזור לך....לא כך נכנסים למלך.........
בואי ואלביש אותך...."
כמו במטה קסם ובשניות בת הים הפכה לאישה צעירה ויפה. שיערה הזהוב
היה ארוך ומבריק והיא הייתה לבושה בשמלה לבנה...היא צעדה לכיוון דלתו
של המלך בהלם כאשר הפיה הטובה מובליה אותה. מוזר חשבה לעצמה....
כאילו הייתה כאן כבר פעם...כאילו רגילה להיות בת ים ואישה...אולי מגלגולים
קודמים, היא חשבה...
וכאילו הכל נעלם ונדם. ורק היא עמדה לבדה מול דלתו של המלך. הדלת נפתחה.
עמד מולה מלך רזה ועצוב.
היא ישבה לידו והחזיקה לו את היד. "אתה מלך גדול ותמיד תהייה כזה. שמעתי
שרוצים שתעזוב את הממלכה שלך. האם זה נכון?"
"כן. זה נכון. לאן אני אלך בגילי? עכשיו אני צריך להתחיל הכל מההתחלה"
הצער והכאב של בת הים היו גדולים, אבל היא מיד התעשתה. "מלך נשאר תמיד
מלך. יבוא יום שאתה תבנה ממלכה גדולה יותר ושמך ילך לפניך בעולם כולו"
המלך הביט בבת הים בהערצה. כמה שהיא חזקה ותמימה כאחד. כמה היא נקייה
וטהורה מבפנים. ניתן היה לספור בני אדם כאלה על יד אחת. הוא ראה כמה היא
יפתה. היא כבר לא ילדה...היא אישה צעירה....תמיד ידע שהיא יכולה להיות גם בת
ים וגם אישה בדמות אדם...תמיד ידע שיש לה מספר עולמות. תמיד ידע שהוא בר מזל.
שיש לו חברה טובה טובה שלה הוא יכול לספר הכל.
"הכל אצלי מתפרק. אישתי עזבה אותי. אני לבד"
בת הים הביטה במלך ואמרה....."למה היא עזבה אותך?"המלך לא ענה אבל בת הים
הבינה. המלכה לא עמדה בקשיים. היא עזבה אותו לבד. אחרי שהוא העניק לה הכל
היא הלכה בימיו הקשים ביותר. 
"אני מצטערת לשמוע..." אמרה בת הים וגרונה נחנק. היא כל כך רצתה לספר למלך
שהיא מתחתנת אבל איך היא תספר לו עכשיו? הוא כל כך עצוב, הכל מתפרק אצלו,
איך היא תספר לו.....?"
"יפה אחת, האם תבואי איתי למסע החדש שלי? האם תצטרפי אלי ?"
בת הים עמדה קפואה. היא הביטה במלך ודמעות של אהבה צער ושמחה זלגו על לחייה.....
"אבל אתה מלך ואני בת ים. ואני מחוייבת לליוויתן. הוא הציע לי נישואין והסכמתי......"
היא נחנקה מבכי "למה לא אמרת לי אף פעם....לא ידעתי.....חשבתי שאתה מתייחס אלי
כאל חברה הכי טובה שלך...כי הרי יש לך מלכה...אף פעם לא אמרת לי אפילו מילה....."
היא בכתה וליבה נשבר בקרבה. המלך הביט בה באכזבה גדולה. הוא היה בטוח שהיא
תגיד כן. וזה באמת היה חלומה הכי גדול, אבל אף פעם לא חשבה שהמלך אוהב אותה
בדרך הזו..הוא אף פעם לא אמר לה...בבת אחת היא הבינה שבעצם הוא אהב אותה תמיד.
אז למה הוא לא אמר? למה הוא לא אמר לה לפני שהיא התחייבה ללוויתן? גורל אכזר.....
"למה את מתחתנת?"
שאל אותה המלך
"כי אני כבר המון שנים עם הלוויתן ואני כבר רוצה ילדים משלי...."
"קחי אותי. אני אהייה הילד שלך" אמר המלך לבת הים

המשך יבוא....